אני לא יודע

להגיד ״אני לא יודע״ זה לא פשוט, תנסו להיזכר במקרים שהמצאתם משהו או ניחשתם משהו רק בשביל להימנע מהאמירה הזאת, אני כמעט בטוח שהיו כאלה…

אנחנו בני אדם, וככאלה יש לנו אגו, יש לנו דימוי עצמי, ויש לנו את הצורך להכרה ואישור ע״י החברה שבה אנו חיים. בין השאר אנחנו מעריכים אנשים ש״יודעים דברים״, כאלה שיש להם תשובות לכל השאלות, לכן בין השאר אנו מאמינים שאם נדע הכל, או לפחות יחשבו שאנחנו כאלה שיודעים אז נקבל הכרה והערכה.
מה אני רוצה? להדגיש את הקושי בלהגיד ״אני לא יודע״. הדגשתי? יופי, הלאה…

אחד השינויים המשמעותיים במעבר לסקראם ובבניית תהליך עבודה חדש הוא הניסיון לצמצם את העבודה שאינה בעלת ערך עבור הארגון, למשל מסמכים לא רלוונטיים, ישיבות מיותרות, תהליכים כאלה ואחרים וכו׳
עבור עובדים הרגילים לעבור בחברה שמוגדרים בה תהליכים שמטרתם להפחית במידת האפשר את אי הודאות, או לפחות לתת אשליה כזאת, המשמעות של ללמוד מה נותן ערך ומה לא, מה מתוך התהליכים שלנו משרת אותנו ומסתם מבזבז זמן, היא להתחיל באמירה ״אני לא יודע״: 

– אני לא יודע אם צריך מסמך איפיון, ואם כן אני לא יודע עד כמה מפורט הוא צריך להיות.
– אני לא יודע מה הדרך הטובה ביותר לבדוק את המוצר.
– אני לא יודע מה האסטרטגיה הטובה ביותר לחלוקת משימות בין הצוותים ובתוך הצוות
– אני לא יודע כמה זמן ייקח לי לעשות את המשימה.
– אני לא יודע מה הוא אורך הספרינט הכי טוב בשבילי.
ועוד…

כשאני מלווה ארגון שמבצע מעבר לסקראם, ההמלצה שלי בד״כ היא להפסיק לבצע את מה שיש ספק לגבי התרומה שלו לפיתוח המוצר, פשוט להתחיל מאפס ולבנות את הדברים צעד אחר צעד לפי הצורך האמיתי. זה בעצם אומר להוציא לפועל את האמירה ״אני לא יודע״,  וזה לא פשוט. היכולת להודות בזה שאנחנו לא יודעים דורשת אומץ.

כששואלים אותי למשל: ״האם כדאי לי להשתמש בכלי ניהול? אם כן איזה הכי טוב?״ התשובה שלי היא בד״כ ״אני לא יודע״, בואו נתחיל בלי כלי או לפחות אם כלי פשוט ומינימליסטי ונלמד תוך כדי עבודה איזה דרישות יש לנו מהכלי (אם בכלל) ואז נבין  מהם הכלים המתאימים לנו.
בהתחלה קשה מאוד לקבל תשובה כזאת, בטח לאנשים שרגילים לחיות באשליה של ודאות גבוהה, ואז התגובה לאמירה שכזו יכולה להיות ״ומה יקרה אם נפספס דברים״.
וזו תגובה סופר לגטימית, הלא שכרנו יועץ, שילמנו לו לא מעט כסף ואין לו תשובות? 

אז לא. אין לי תשובות לכל השאלות, יש לי הרבה שאלות, יש לי המלצות ובעיקר הניסיון שלי נותן לי את היכולת להסביר את הטרייד-אוף של אופציה אחת מול השניה.
מה שאני ממליץ זה לנסות להיפטר מהאגו לתקופה מסוימת, ולתרגל מול המראה לעצמכם את האמירה ״אני לא יודע״. אח״כ לתרגל במקום העבודה ולהתחיל ללמוד.

2 Responses to “אני לא יודע”

  1. Ilan says:

    אחד המוטיבים המרכזיים ב- power lab של אושרי הוא העמימות מחד, והרצון הבלתי מתפשר שלנו להעלים את העמימות. לכן אנחנו צריכים תוכנית פרוייקט מפורטת, עם כל התלויות האפשרויות, ועם מירב הפירוט האפשרי.
    בסקראם בפרט ובאג’ייל בכלל אנחנו מגיעים בגישה שונה, כמו זו של אושרי: הנחת היסוד היא שיש עמימות. עכשיו איך מתמודדים איתה? תכנון הוא אכן חשוב, אבל התכנית עצמה היא כמעט זניחה. יותר חשוב שנגיב לשינויים ככל שהעמימות בטווח הקרוב מתפוגגת.
    לגבי אושרי, הספר seeing systems by barry oshri מאוד מומלץ בהקשר של הפוסט

  2. Dalia Pongratz says:

    כל תוכנית באמת צריכה להיות בסיס לשינויים, אבל צריך להיות תכנון ראשוני, לפחות לגבי השאלה: מתי נחזור ונבדוק שוב את מצבנו ביחס לשאלות שלגביהן אמרנו “אני לא יודע”? ואיך נבדוק (כל שאלה לגופה)? ומהם הסיכונים הפוטנציאליים – כי אולי לא צריך לבדוק סטטוס ביחס לכל השאלות שעליהן ענינו ב”לא יודע”?