להגיע לפסגה

לפני שבועיים הרצאתי במפגש של ILTAM על כלים לניהול פרויקטים אג׳ילים, אבל על זה אולי אספר בפוסט אחר, באותו מפגש הרצה גם יובל ירט (אני מקווה שככה מאייתים בעברית) על קנבן ובמסגרת ההרצאה שלו הוא עשה אנלוגיה מעניינת בין תהליך הטמעת אג׳יל בארגון לבין טיפוס על הר ותוך כדי כך ציין שרבים מהצוותים והארגונים שמטפסים על ההר הזה מוצאים תחנה נוחה באמצע הדרך ונתקעים שם, לעתים בגלל עייפות החומר ולעתים בגלל סיבות אחרות.

אני בהחלט חושב שהנקודה שיובל העלה בהחלט שווה התייחסות.

להטמעת סקראם יש לטעמי שלושה שלבים עיקריים:

  1. הכשרה בסיסית – שלב זה כולל לימוד של מה זה בכלל אג׳יל וסקראם, מאיפה זה בא, מה ההיסטוריה. ואיך עושים את זה.למה זה טוב, איזה הצדקה יש לעשות שינוי בשיטת העבודה הנוכחית שלנו ומה אנחנו מצפים להרוויח מכך, איך מתחילים, ומה הם ההרגלים שכדאי להתחיל מהם בשלב ראשון.
  2. הטמעת הבסיס – רצוי ששלב זה יקרה צמוד ככל שניתן לשלב ההכשרה הבסיסית והוא כולל יישום של האלמנטים הבסיסיים ביותר בסקראם, דברים כגון התחלה של עבודה בספרינטים וכל הטקסים שהם חלק מהספרינט, שימוש נכון בבקלוג וטיפול נכון בדרישות, הגדרת תפקידים ועוד מספר אלמנטים.
  3. שלב הניסויים – בשלב זה שיכול להתחיל מספר חודשים אחרי שלב הטמעת הבסיס אחרי שהארגון כבר הבין את השיטה, מגיע השלב האמתי של הטיפוס, הצלחה בשלב זה היא המפתח להגעה לפסגה. זה השלב שבו הארגון מתעסק בלימוד ונכנס לתהליך של שיפור מתמיד.

לא כולם מגיעים לפסגה, חלק נעצרים באחד מהשלבים. בואו נראה מה המשמעויות:

אם עשיתם רק את שלב הלימוד…

הרווחתם. הרווחתם ידע, למדתם רעיונות אחרים, גישות אחרות ואני כמעט משוכנע שתוכלו להפיק ממנו תועלת ממשית ליום יום, בנושאים מגוונים החל מדינמיקה של צוות ובנושאים של שיטות עבודה ועד התייעלות של תהליך הפיתוח עצמו. אבל בינינו, ובאנלוגיה של טיפוס הרים, כל מה שעשיתם זה קניתם את הציוד, למדתם דברים חדשים אבל את ההר עוד לא ראיתם, אולי בתמונות, אולי בדמיון אבל לא באמת.

אם המשכתם לשלב ההטמעה…

הרווחתם. סיכוי טוב שהרווחתם שקיפות, סיכוי טוב שהרווחתם שיתוף פעולה טוב יותר בין הגורמים השונים, ואפילו סיכוי לא רע שקיבלתם איזה שהוא שיפור בתפוקה וב- ROI. בשלב הזה כבר בהחלט התחלתם לטפס על ההר, אבל רק התחלתם, אתם מטפסים לפעמים מהר מידי לפעמים לאט מידי אבל מטפסים עד… שאתם מתעייפים, עד שאתם אומרים לעצמכם ״נו שוין, הבנתי, הר נחמד, הר יפה, אני חושב שמיציתי את הטיפוס. אני אשאר לי כאן ואקים את ביתי על צלע ההר״.

אבל אם אתם בשלב הניסויים…

אז אתם כבר מטפסי הרים מקצוענים, מה שמעניין אתכם זה להגיע לפסגה, גם אם הנוף כבר לא משתנה כל כך, גם אם קשה קצת לנשום, אתם רוצים להגיע לטופ. לתקוע את הדגל ולהגיד עשיתי את זה. אם אתם מטפסי הרים בנשמה אז מיד אחרי שסיימתם להגיע לפסגה של ההר אתם מיד מתחילים לחשוב על ההר הבא שאתם רוצים לכבוש. לדעתי השלב השלישי צריך להיות המטרה של הטמעה מוצלחת של סקראם. בהטמעה כזאת, אחרי שהארגון הפנים את הבסיס, הוא מתחיל לערוך ניסויים, ניסויים שאמורים לקרב אותו צעד אחרי צעד אל הפסגה ע״י ביצוע שינויים קטנים וגדולים בדרכי העבודה, בתהליך, בשיטה ובעצם ב״כל דבר שזז״, ביצוע ניסויים כאלה יכול מאוד לקדם אתכם למצב של היפר-פרודוקטיביות, לצוותים ש״אי אפשר לעצור״. ארגונים שתפסו את זה תמיד מחפשים להשתפר עוד, ואכן לעתים הניסויים לא מצליחים ואפילו לוקחים אותנו צעד אחורה, אבל ככה זה עם ניסויים. ככה נראים ארגונים לומדים.

המלצתי היא:

אם אתם ארגון שעובד בסקראם, תעצרו שניה, תשאלו את עצמכם באיזה שלב אתם נמצאים, האם אתם רוצים לטפס עוד שלב? (כן!) מה צריך לקרות בכדי שתגיעו לשלב הבא. איך גם אתם תהפכו לארגון לומד ותתחילו לנשום אוויר פסגות? 

 

מקור התמונות:
 http://www.flickr.com/photos/jinglesthepirate/2885330439/
http://www.flickr.com/photos/tuchodi/4901707346/

Comments are closed.