Posts tagged ‘חשיבה מערכתית’

שיטת הקבנוס

כמעט ברור וטריוויאלי שהדרישות שאנו מקבלים לפיתוח הן גדולות מידי בשביל לתכנן ולהוציא לפועל ב”חתיכה אחת”. לכן רוב הארגונים מחלקים את הדרישות ליחידות ביצוע קטנות יותר.
אז salamiאיך אתם מחלקים את העבודה ליחידות קטנות יותר? אני מניח שרובכם עדיין משתמשים בשיטת הסלמי, כלומר אתם לוקחים את הפיצ’ר ושוברים אותו בצורה שמתאימה לארכיטקטורה של המוצר הארגון (פחות או יותר)

פיתוח תשתיות תוכנה – INFRA
פיתוח Backend
פיתוח Business logic
פיתוח Frontend
פיתוח UI
בדיקות.

בארגון פיתוח שמורכב מ-Component teams (צוותים שבנויים לפי התמחות טכנית) זה אכן הדבר ההגיוני לעשות בד”כ, שהרי אנחנו מעדיפים לחלק את החלקים השונים כך שכל צוות יהיה אחראי לספק חלק מסוים מהדרישה, לא יהיה תלוי בצוות אחר, ושסך כל החלקים ישלימו את התמונה.

מה שאנחנו לפעמים מפספסים הוא ששיטת החלוקה הזו לא מובילה לכך שהפיצ’ר עובד, כשמחלקים את העבודה ככה, יש עוד עבודה שעדיין לא בוצעה, קוראים לה בשפת העם אינטגרציה בין החלקים. מה רוב הארגונים עושים אחרי שהם הבינו את זה (ורובם מבינים)? מוסיפים עוד שלב לתוכנית העבודה וקוראים לו אינטגרציה, בזמן האינטגרציה מוודאים שרכיב אחד של התוכנה עובד בצורה נכונה עם רכיב שני, בד”כ העבודה הזו דורשת משני צוותים או יותר לשתף פעולה. כלומר, האינטגרציה לא יכולה להתחיל לפני שלפחות אחד מהצוותים סיים את העבודה (מי אמר צוואר בקבוק?).

שיטה אחרת לחלק את העבודה היא שיטת הקבנוס, כלומר, במקום לחלק את לחלקים קטנים ע”י חלוקה למודולים של התוכנה, ניתן לחלק את הדרישה לדרישות קטנות שכל אחת מהן מספקת פונקציונליות קצה לקצה E2E ולמעשה נוגעת בכל אחד מהמודולים.

kabanosדוגמא להמחשה:
אם יש לי דרישה לניהול מאגר לקוחות, ניתן
לחלק אותה למשל ל-3 דרישות קטנות יותר: 
1. הוספת לקוח 
2. עדכון פרטי לקוח
3. מחיקת לקוח.

ברור שקשה מאוד לבצע את השינוי הזה מבלי לשנות במידה מסוימת מבנה ארגוני,רצוי מעבר ל-Feature teams או לפחות שינוי בתפיסת עבודה.
בשביל שצוות יהיה מסוגל לספק פיצ’ר E2E יש לדאוג ולעזור לו לפתח ידע E2E, דבר שדורש שינוי פרסונלי במבנה הצוותים או מתן זמן חסד כדי להשלים את עקומת הלימוד, אבל היתרונות של שיטה זו שווים די הרבה, למשל:
– צמצום עד כדי ביטול של צווארי בקבוק.
– מעורבות גבוהה יותר של הצוותים בפן העסקי של המוצר.
– שקיפות גבוהה יותר לגבי התקדמות מצב הפרויקט.
– הקטנת כמות העברת הידע בין הגורמים ובכך יצירת פחות “אי הבנות”.
– פחות משימות שלא מושלמות בספרינט אחד.
– יכולת טובה יותר לתעדף את הפיצ’רים ובכך באופן פוטנציאלי להגדיל ROI.
– ועוד הרבה.

טוב, חסרים שני חלקים לפאזל הזה:
1. הסבר מקיף יותר על Feature teams.
2. הצד המעשי של איך מחלקים פיצ’ר.

בפוסטים הבאים….

רבותי, ההיסטוריה חוזרת.

בלי ללכת יוצר מידי אחורה בזמן, ביולי 1950 סטטיסטיקאי אמריקאי בשם ויליאם אדוארד דמינג הוזמן ליפן לתת סדרה של הרצאות למובילי התעשיות ביפן, הסיבה שהוא זומן הייתה ע”מ לסייע ליפנים לשנות את התפיסה העולמית לגביהם שאמרה באותה תקופה, שהמוצרים היפנים הינם נחותים באיכותם ע”פ מוצרים אירופאים או אמריקאים. יש לציין שבאותם זמנים דמינג היה דיי אנונימי בארה”ב, וזאת למרות שכיהן בתפקידים ממלכתיים שונים בעברו.
בעקבות ההרצאות שלו הוא קיבל הכרה גדולה ביפן, וסייע לחברות יפניות רבות לשפר את המוצרים, כאשר בבסיס התפיסה שלו בין השאר עומדת הטענה שאיכות צריכה להיות חלק מהמוצר, להיבנות לתוכו, וזאת במקום הגישה המסורתית באותה תקופה שבה נהגו לבדוק את איכות המוצר לאחר תום תהליך הייצור.

בשנת 1980 שודרה תוכנית ברשת NBC שנקראה
“אם יפן יכולה למה אנחנו לא” – “if Japan can… why cant we”,
בתוכנית בין השאר הוצג דמינג שטען שהבעיה הגדולה ביותר של המוצרים האמריקאים היא האיכות הנמוכה שלהם, האפקט של התוכנית הזאת היה כה משמעותי, שהוא גרם להתפרסמות של דמינג בגיל 80!!! וזאת למרות שהתוכנית שודרה רק פעם אחת. מאותו רגע ועד מותו (1993) דמינג נחשב לאדם שנמצא בחזית התנועה לשיפור האיכות.
למה אני מספר את זה ?
דמינג פרסם מאמרים רבים, בין השאר ישנו מאמר משנת 1982 עם סיכום ב-14 נקודות של העקרונות שלפיהם צריכה להתנהל חברה מסחרית, אותם עקרונות שהוא האמין בהם בשנות ה-50.
מבלי לדון בהן, אני אתרגם אותן כמיטב יכולתי בפוסט הזה, ואגיש לכם אותן כחומר למחשבה.

  1. יש להתמקד במטרות ארוכות הטווח של החברה, לא צריך להתמקד ברווח בטווח קצר, המטרה היא להמשיך להתקיים ולייצר מקומות עבודה.
  2. העולם משתנה, ומנהלים צריכים לשנות את צורת החשיבה בהתאם: עיכובים, טעויות, עובדים לא טובים ושירות גרוע לא מקובלים עוד.
  3. לא להסתמך על תהליכי בדיקות לזיהוי פגמים, תתחילו לבנות את האיכות בתוך המוצר תוך כדי ייצורו.
  4. אל תבחרו ספקים על בסיס תמחור בלבד, תמזערו הוצאות לטווח ארוך ע”י יצירת קשר ארוך-טווח עם הספקים, קשר שמבוסס על אמון ונאמנות.
  5. באופן המשכי וקבוע יש לעבוד על שיפור תהליך הייצור, שיפור אינו מאמץ חד פעמי, על כל פעילות במערכת להשתפר ע”מ לצמצם פעולות לא מועילות ולשפר את האיכות. כל הזמן.
  6. מיסוד ההכשרה. על המנהלים לדעת איך לבצע את העבודה עליה הם מפקחים, ולהיות מסוגלים לאמן עובדים, מנהלים גם זקוקים להכשרה ע”מ להבין את המערכת כולה.
  7. מיסוד מנהיגות. התפקיד של המנהלים הוא לסייע לאנשים לעשות עבודה טובה יותר, ולהסיר מכשולים שמפריעים לעובדים להשלים את המשימות שלהם בגאווה. הבזבוז הגדול ביותר באמריקה הוא אי השימוש ביכולתם של אנשים.
  8. למגר את הפחד. אנשים זקוקים להרגיש בטוחים ע”מ לבצע את עבדות כראוי, לעולם לא צריך להיות קונפליקט בין ביצוע הדבר הטוב ביותר לחברה, ועמידה בציפיות של האדם ממשימתו הנכחית.
  9. הסירו את החוצצים בין המחלקות. צרו צוותים מולטידיסיפלינארים כך שכולם יוכלו להבין את הפרספקטיבה זה של זה. אל תמעיטו בכוחם של צוותים ע”י תגמול עובדים על בסיס ביצועים אישיים.
  10. הפסיקו להשתמש בסיסמאות, תוכחה ושידול. זאת המערכת עצמה, ולא העובדים אשר מייצרת פגמים ופוגמת בפרודוקטיביות, סיסמאות לא ישנו את המערכת, בשביל זה יש מנהלים.
  11. הסירו מכסות אישיות לעובדים. זוהי צורה של ניהול ע”י פחד (Management by fear), נסו מנהיגות במקום.
  12. הסירו חוצצים ששודדים מהעובדים את זכותם לגאווה בעובדתם. הפסיקו להתייחס לעובדים לפי שעה כמו משאבים, הסירו דירוגים של הערכות ביצועים שנתיות לעובדים.
  13. תעודדו למידה ושיפור עצמי לכולם. עובדים והנהלה מלומדים, הם המפתח לעתיד.
  14. תפעלו למען השגת השינוי. הנהלה הבכירה חייבת להוביל את המאמץ באמצעות פעולות, ולא רק תמיכה ודיבורים.

אז אלה הן 14 הנקודות של דמינג.
אולי הדבר המעניין ביותר הוא שהידע הזה היה זמין כבר בשנת 1950, ופורסם לקהל הרחב באמצעות תוכנית טלוויזיה בשנת 1980, והשנה כעת ידידי, היא 2008.
תחשבו על זה.