Posts tagged ‘Planning’

כמה זה מספיק ?

אחד הדברים שהתפיסה האג’ילית מדברת עליהם הוא פשטות ולעשות "מספיק" (Just enough).
כמה זה "מספיק"?
מספיק זה לא פחות ממה שצריך אבל גם לא יותר, בעיקר לא יותר.

clip_image002יש לנו נטייה (כי ככה מלמדים אותנו) לשאוף לשלמות, והפירוש הנפוץ ביותר של זה, הוא לעשות מעבר – מה שנקרא להגדיל ראש. 
מה ששוכחים ללמד אותנו זה שלהגדלת הראש הזאת יש מחיר, למשל: נתבונן בתשתית מסוימת, ברוב הפעמים שאני נתקל התשתית הזאת תומכת בהרבה יותר פונקציונאליות ממה שצריך.

מה המחיר של יותר פונקציונאליות?
יותר שורות קוד = יותר זמן = יותר באגים = יותר בדיקות = יותר צורך בתיעוד = יותר כסף….
זו רק דוגמא אחת, אבל זה נכון כמעט לכל אספקט של הפרויקט: יותר מידי קוד, יותר מידי פיצ’רים, יותר מידי כוח אדם, יותר מידי דיזיין, יותר מידי ארכיטקטורה ועוד הרבה "יותר מידי"….

בין השאר גם מדובר ביותר מידי תכנון.
בניגוד לפרויקטים המנוהלים בשיטת המפל, בפרויקטים אג’ילים אין שלב תכנון אחד ארוך ויסודי, אנחנו מנסים לתכנן במיה מספקת, והמידה הזו למשל שונה לגמרי בין פרויקט לפרויקט, אבל הנטייה שלי היא להאמין שבפרויקט מסוים מידת התכנון קדימה הדרושה נשארת פחות או יותר קבועה לאורך ציר הזמן של הפרויקט.
ברגע שהחלטנו מה מידת התכנון שאנו רוצים רצוי לעקוב ולראות שאנחנו מבצעים אותה.
בסקראם מקובל שבכל ספרינט מתכננים "מספיק" קדימה כדי לשמור על אופק ברור, עושים את זה ע"י פעולה שנקראת Backlog grooming או Backlog refinement. זו פעולה שבה הצוות מטפח את הבקלוג ע"י טיפול בפריטים עתידיים – הערכת מאמצים, שבירה של הפריטים, שיפור של התיאור והבהרות שונות. אבל הנה שאלה? כמה זה מספיק תכנון, ואיך עוקבים אחרי העובדה שעשינו מספיק ?

הנה שיטה שהצעתי לאחד הלקוחות שלי:
אחרי שיש בקלוג ראשוני ניתן לסמן על הפריטים בבקלוג אם הם עברו Grooming או לא, כאשר עשינו זאת ניתן בכל רגע לסכום את כמות המאמץ של הפריטים שעברו Grooming ועדיין לא בוצעו (פותחו), מהנתונים הללו ניתן לייצר גרף שמראה באופן אוטומטי את הסכום של המאמצים של הפריטים שעדיין לא בוצעו אך עברו Grooming, כאשר יש לנו גרף כזה ניתן לראות האם אנחנו מתכנים "מספיק".
איך? לפי השיפוע של הגרף.
אם הגרף עולה אז אולי אנחנו מתכננים יותר מידי.
אם הגרף יורד אז אולי אנחנו מתכננים פחות מידי.
השאיפה היא שהגרף יהיה ללא שיפוע לאורך זמן.

זהו כלי פשוט למימוש שנותן תשובה ויזואלית מאוד לשאלה "האם אנחנו מתכננים מספיק?". ראו שתי דוגמאות:

דוגמא לבקלוג עם רמת תכנון לא עקבית – לחצו על התמונה להגדלה:
clip_image004

דוגמא לבקלוג עם רמת תכנון עקבית – לחצו על התמונה להגדלה:
clip_image006

כלים אג’ילים – יש דבר כזה?

לא פעם ולא פעמיים אני נשאל:
“אנחנו מתחילים לעבוד בסקראם (או כל שיטה אג’ילית אחרת) באיזה כלי כדאי להשתמש בכדי לנהל את הפרויקט שלנו?”
וכמעט תמיד התשובה שלי היא משהו בסגנון “מה רע בלוח עם פתקים או כרטיסיות?” או במקרה הגרוע “מה רע באקסל או בכל גיליון אלקטרוני אחר?”  למה אני חושב ככה?

notoolsReq הסיבה העקרית היא שאני לא ממליץ על שימוש בכלים, היא שאני מאמין שהבעיות של המערכת לא ניתנות לפתרון באמצעות תוספת של כלים או תהליכים, להיפך, כשמנסים לפתור בעיות ע”י הוספה של כלים או תהליכים חדשים, עלולה להיווצר תחושה נעימה (ומזויפת) של שליטה ובקרה, כשלמעשה ההיפך הוא הנכון, הכלים הללו מונעים שקיפות אמיתית ומורידים את איכות התקשורת בין האנשים בארגון (למה לדבר, יש הכל בכלי).

כשאנחנו מחדירים כלי שמטרתו “לנהל” את התהליך וההתנהלות של הפרויקט, אנחנו מסיטים את הפוקוס מהמקום שבו הוא צריך להיות – הארגון ומהערכת, לכיוון התיישרות לכלי מסוים ולאילוצים שהוא כופה עלינו.

נסקור את הסיבות לשימוש ב”כלים אג’ילים” שאני נתקל בהן:

שליטה: כלי אג’ילי מאפשר לי בצורה ממוכנת להקצות משימות לצוותים ולאנשים, ללא הצורך לבוא איתם במגע: אני מריח בעיה מערכתית שקשורה למעורבות של האנשים, ולאיכות התקשורת בינהם. מה כל כך נורא בלתקשר משימות פנים אל פנים בשיחה בע”פ, אני לא פוסל גיבוי של המסרים בכתב או אחרת, אבל אין תחליף לשיחה. אז לצורך הקצאת משימות אין צורך בכלי!

בקרה: כלי אג’ילי מאפשר לי לדעת בכל רגע נתון, מה המצב של הספרינט הנכחי ושל הפרויקט כולו: למה כל  כך חשוב לך לדעת בכל רגע נתון וברמת הספרינט מה המצב? האם את לא סומכת על הצוות שכאשר תהיה בעיה הם יצרו איתך קשר ויתריעו על כך? האם לא סביר בעינייך פעם במספר ימים לקפוץ לישיבת הדיילי ולשמוע במו אזנייך מה קורה? רצוי אפילו שתפגיני מעורבות אמיתית, ע”י “ירידה לעם” מידי פעם.
ברמת המוצר, גרף ה-Burndown של הפרויקט אמור לתת לך תמונה מאוד ברורה על מצב הפרויקט הנכחי. מעבר לכך כל נתון אחר אמור להיות שקוף וחשוף ע”פ הצורך ואם הוא לא – ישנה בעיית שקיפות.ושום כלי לא יעזור, הוא רק יחמיר את המצב. לצורך בקרה אין צורך בכלי!

סיבוכיות: כלי אג’ילי מאפשר לי לנהל את המורכבות והסיבוכיות שיש בפרויקט שלי: למה ניהול הפרויקט כל כך מסובך שהוא דורש כלי? לי זה נשמע שעצם הבעיה היא הסיבוכיות הגבוהה שדורש ניהול הפרויקט, ניהול פרויקט בסקראם בנוי להיות פשוט, מהיר וגמיש לשינויים, אם הפרוייקט שלכם לא יכו ללהתנהל ככה, הפתרון הוא לא בצורך של כלי, הפתרון הוא לפשט את הפרויקט, וכן, זה אפשרי. לצורך התמודדות עם מורכבות אין צורך בכלי!

ניתוח נתונים: כלי אג’ילי מאפשר לי לנתח את הנתונים בפרויקט שלי: איזה נתונים בדיוק צריך לנתח שלא ניתן לעשות בכלים פשוטים? עלות פרויקט ליום? אני מוכן לתת לכם את הנוסחה הפשוטה (מספר אנשים שעובדים ליום * עלות של אדם ליום + תקורה יומית). הנתון הכי חשוב בפרויקט הוא Velocity והוא מחושב מעצמו ע”י ניהול נכון של פרויקט. ממנו קל לגזור נתונים חשובים כגון עלויות, זמנים ועוד.לצורך ניתוח נתונים אין צורך בכלי!

עקרון חשוב ומנחה במניפסט האג’ילי (עקרון 5) הוא:

Build projects around motivated individuals, give the environment and the tools they need, and trust them to get the job done.

עקרון נוסף חשוב (עקרון 11) הוא:

The best architectures, requirements and design emerge from self-organizing teams

בכלים האג’ילים הללו  הדגש הוא על דיווח ומעקב, דבר שסותר כמעט באופן מלא את העקרונות האג’ילים שציינתי מעל. מנסיוני התוצאות של שימוש בכלים כאלה, כמעט תמיד גורר עיוות של המציאות ע”י סילוף של הנתונים.
למשל: מי רוצה כל יום מחדש לתת הסברים על למה הגרף לא מתקדם כצפוי, עדיף פשוט לגרום לו להתקדם ככה ולעבוד בשקט…

image ואולי נקודה חשובה לא פחות: הכלים הללו בד”כ עולים, ועולים הרבה כסף, אני מציע שבמקום להשקיע מספר אלפי דולרים (במקרה הטוב) בכלי לניהול פרויקט אג’ילי, תקחו את אותו כסף ותקנו עוד כמה ספרים לארגון, אולי תוציאו חלק מהאנשים לקורסים, אולי תעשו יום כיף? אני בטוח שיש לכם רעיונות טובים לא פחות לאיך לנצל מספר אלפי דולרים בשנה.

ולסיום אני מסייג: בהחלט ישנם מצבים שבהם עבודה עם כלים לניהול פרויקט אג’ילי יכולה לשפר את איכות החיים (בעיקר של המנהלים) אבל בכדי למנוע את התופעות שהזכרתי, אני ממליץ להתחיל להשתמש בהם רק אחרי שוידאתם שהתרבות והלך הרוח של הארגון דוחפים לשיתוף פעולה, לחוסר האשמה ולאמון הדדי, וזה לטעמי לוקח בין שנה לחמש שנים.
אחרי שזה קורה, תשקלו איזה כלי מתאים לכם :)

לסיום אני רוצה לצטט משפט מתוך ספר של בס וודה וקרייג לרמן:
If you automate a mess, you will get an automated mess.

כל אחד הוא מיוחד

בזמן תכנון הספרינט רוב הצוותים שאני מכיר מתחייבים לתכולה המקסימאלית האפשרית (ולעיתים אף יותר), למעשה הם מנסים להלך על החבל הדק שבין הניסיון להספיק יותר, והרצון לא לגמור את הספרינט “עם הלשון בחוץ”.

כלומר, אני יוצא מנקודת הנחה שכשצוות מתחייב לתכולה לספרינט מסוים, אז בחלק גדול מהמקרים אין מקום להכניס אפילו קיסם, ולעיתים גם נאלצים להוציא משהו.

imageולשמחתי חלק גדול מה-Product owners כבר הפנימו את הנקודה הזו והם מבינים, ועזבו רגע אסורמותר, שלא כדאי לשנות תכולה במהלך הספרינט. יופי !
עקב כך, אותם POs דואגים בין השאר לסדר את הבקלוג לפי עדיפות פיתוח אמיתית… כמעט.

אבל מה ? חלק מהם מצאו פתרון נהדר (עבורם לפחות). מה שהם עושים זה לתעדף, אבל בערך, לפי ספרינטים, כלומר, כל הפריטים שנכנסים לספרינט הם באותה עדיפות.
למה הם עושים את זה? לא יודע בודאות, אבל אני יכול לנחש על בסיס שיחות איתם, הם עושים את זה משתי סיבות עיקריות:
1. זה נותן להם את החופש לשנות את העדיפות במהלך הספרינט, אפילו מספר פעמים.
2. זה “”חוסך” להם עבודה ומאמץ של להחליט עבור כל פריט בקלוג בנפרד מה יותר חשוב ממה. (לדעתי מתעצלים… ומצטער אם מישהו נעלב).

טוב, נו, אז מה? מה כל כך בעייתי בלשנות את העדיפות תוך כדי הספרינט? הבעיה היא שזה מאפשר לשנות בזמן אמת את מה שהצוות עובד עליו.
נניח שהצוות התחיל עם פריט שבבוקר בהיר אחד הוחלט שהוא בעדיפות הכי נמוכה, אז הדבר “הסביר” מבחינת ה-PO הוא לעבור לדבר שבעדיפות הגבוהה בכדי להוריד את הסיכון שהפריטים בעדיפות הגבוהה לא יפותחו.

טוב, נגיד, אבל מה הסיפור ? הסיפור הוא שמאוד חשוב פוקוס, מאוד חשוב ניצול זמן וצמצום הבזבוז (Waste) אחד הבזבוזים הידועים הם מעבר בין משימות או מיקבול של דברים. זו התנהגות שגורמת לאיבוד ידע, לאיבוד זמן, ולמלאי של קוד לא גמור (עוד פרטים כאן), ולכן כדאי, רצוי, מומלץ, חשוב לתעדף את הבקלוג בצורה שלכל פריט תהיה עדיפות ייחודית, וזה אפשרי תמיד.

ספרינט בקלוג – Smells

clip_image002כשאני מכין תבשיל דגים למשל, אז כשאשתי נכנסת הביתה היא יכולה, מבלי להכנס למטבח בכלל, להריח שמשהו מתבשל כאן, ואפילו להבחין שזה משהו עם דגים.

באותו עקרון ניתן לחוש לגבי דברים רבים שמשהו “מתבשל”, וזאת מבלי להיכנס לפרטים.

בפוסט הזה אני הולך לדבר על ריחות של ספרינט בקלוג – Sprint backlog smells .

הדברים שאני הולך להציג עלולים להצביע על בעיה, אך לא בהכרח, הם רק אינדיקציות שאולי ישנה בעיה, ותתפלאו לדעת (ואולי לא תתפלאו) כמה אפשר ללמוד מתוך מבט חטוף בספרינט בקלוג.

“אין ריח” – אחד הדברים הבעייתיים שיכולים לקרות זה שלא ניתן להריח בכלל את הספרינט בקלוג, כלומר, הוא לא מוצג בצורה כזו שניתן לראות אותו בחטף, פשוט לעבור לידו ולהביט, זה מעיד על חוסר שקיפות וחוסר שיתוף, זה נכון גם אם הוא מוחבא בתוך איזשהוא כלי תוכנה משוכלל זה או אחר וגם אם הוא לא קיים בכלל.

מסודר מידי – כשעוברים ליד ספרינט בקלוג והוא נראה יותר מידי כמו חלון ראווה של קסטרו עולה החשד שהוא לא משמש כלי עבודה יומיומי עבור הצוות, דבר שמעיד על חוסר שקיפות וירידה באיכות האינפורציה שהצוות מחצין כלפי חוץ. ספרינט בקלוג אמור להיות יצור חי מלא תוכן שמתעדכן לפחות פעם ביום, ולכן כנראה לא מסודר לגמרי. כמובן שיש מקרים (נדירים) שבהם הצוות הוא צוות של מפתחים “סופר מסודרים” אבל אני עוד לא נתקלתי בצוות שלם של מפתחי תוכנה כאלה. :)

לא מתעדכן – אם מסתכלים על הספרינט בקלוג מספר ימים ברצף והוא נראה אותו דבר, זה מריח לא טוב, או שהצוות לא מתקדם, או שהצוות לא מעדכן אותו, בכל מקרה יש פה משהו שדורש התייחסות.

לא משתנה – כשספרינט בקלוג מיוצר לראשונה ע”י צוות שמורכב מבני אדם, ישנה הסתברות לא קטנה שישנם אי דיוקים וטעויות בתכנון הראשוני, מכיוון שאנחנו רוצים שהספרינט בקלוג ישקף בכל רגע נתון את תכולת העבודה של הצוות לספרינט הנכחי, יש לצפות שהטעויות הללו יתגלו במהלך הספרינט ובהתאם ישונה הספרינט בקלוג. אם הוא לא משתנה זה עלול להעיד על חוסר עדכון, או בעיה בהתמודדות עם שינויים.

חד גוני – בהנחה שהספרינט בקלוג נמצא על הקיר (או על מסך פלזמה גדול), אם כולו מורכב מפתקים בצבע אחד, קשה באמת להבין איך הוא מתקדם, איזה פריטים נמצאים בעבודה ומה ההתקדמות של כל אחת מהמשימות. לספרינט בקלוג חד גוני יכולות להיות שתי סיבות עיקריות:
1. הספרינט מורכב רק ממשימה אחת מתוך בקלוג המוצר (Product backlog).
2. הספרינט מורכב ממספר משימות מתוך בקלוג המוצר (Product backlog) אבל אתם משתמשים באותו סוג של פתק לכל המשימות.
בכל אחד מהמקרים אפשר להריח בעיה: במקרה הראשון ישנה בעיה שהפריטים ב-Product backlog כנראה גדולים מידי, במקרה השני ישנה בעיה לקרוא את הבקלוג מבלי לצלול לפרטים, שאת רוב האנשים לא מעניינים.
יש סייג אחד לסעיף הזה, אם הבקלוג הוא טבלה שמחולקת לשורות שכל שורה מייצגת פריט מתוך ה-Product backlog, אז הוא יכול להיות חד גוני.

צבעוני מידי – בהפוך לקודם גם לא כדאי שהוא יהיה צבעוני מידי, למה אני מתכוון? ראיתי כבר בקלוגים שלכל סוג משימה (בדיקות, תיעוד, קידוד, DB וכדו’) יש צבע פתק מיוחד, זה יכול להצביע על בעיה פוטנציאלית בצורת העבודה של הצוות, ואף עלול להצביע על ריכוזיות בתוך הצוות, כאשר כל חבר צוות “יודע” איזה צבע מעניין אותו.
בנוסף, זה עלול להעיד על Mini-Waterfall בתוך הספרינט.

פתקים “ברוורס” – אם רואים לעיתים קרובות מידי פתקים עושים “פניית פרסה” וחוזרים מעמודת “Done” לעמודת “In work”, זה עלול להעיד אולי על בעיתיות בהשלמת המשימות, ואולי על בעיה בהגדרת המשימות עצמן.

יותר מידי פריטים במקביל – אם רואים שיש יותר מידי פריטים מטופלים במקביל זה בד”כ מעיד על בעיה, זה יכול להיות שמשימות תקועות, יכול להיות שאנשים עובדים על מספר משימות במקביל, וזה יכול להעיד על בעיית ריכוזיות.

יש כמובן עוד הרבה, אבל נראה לי שזה מספיק להיום, בכל זאת, קשה לאף רגיש להתמודד עם כל כך הרבה ריחות.
אתם כמובן מוזמנים להוסיף דברים משלכם.

ספרינט ייצוב.

בואו ננסה להגדיר מהו ספרינט ייצוב – ספרינט(ים) שמתבצע(ים) לאחר שהסתיים המימוש של התכולה לגירסא הנכחית. בספרינט כזה לא מתווספת פונקציונאליות חדשה למוצר, אלא מתעסקים ב”ייצוב” הפונקציונאליות הקיימת, הכוונה בייצוב היא פעילויות כגון תיקון באגים, ביצוע בדיקות נוספות, שיפורים לקוד שנכתב כגון Refactoring או תוספת של כיסוי אוטומטי ע”י בדיקות אוטומטיות , שיפורים אחרונים של ה-Installer ועוד מיני סתימת חורים.

הצורך בספרינטים של ייצוב הוא לעיתים הכרחי אך אסור לנו לחיות עם העובדה הזו בשלום. קיומם של ספרינטים כאלה מעיד על בעיה. בין על השאר הצורך בספרינטים של ייצוב, מגביר את הסיכון ואת חוסר הוודאות, קשה מאוד לצפות כמה ספרינטים של ייצוב צריך, ולא פחות קשה למדוד מתי אין יותר צורך בייצוב – מתי סיימנו.

בקורסים שאני עורך, אני בד”כ מעלה את השאלה הבאה לדיון קבוצתי:

מה יותר חשוב – יותר פיצ’רים או הגדרת DONE רחבה יותר ?
כמובן שאין תשובה חד משמעית לשאלה הזאת אבל הדיון בד”כ מעלה את העובדה ש”קיצוץ” בהגדרת ה-Done שלכם מוביל באופן מיידי ל:
– צורך בסגירת הפערים הללו = צורך בספרינטים של ייצוב.
– הורדת רמת השקיפות עקב חוסר ידיעה ומדידה של כמה זמן לוקח ייצוב.
– פגיעה ברמת האמון בין ה-PO לבין הצוות עקב אי יכולת לכמת את המאמץ שחסר.

נחזור לנושא: אז ספרינטים של ייצוב הם רוע הכרחי או בזבוז ?
התשובה לטעמי היא שברוב המקרים ספרינטים של ייצוב הם מיותרים ומעידים על חורים אמיתיים בהגדרת ה-Done שלנו, דבר שמעיד אולי על חוסר של יכולת, או רצון או שניהם, של לספק בסוף כל איטרציה מוצר שניתן פוטנציאלית לשלוח ללקוח.

מנסיוני בד”כ מה שחסר בהגדרת ה-DONE הם הבדיקות, ברוב המקרים זה נובע מחוסר באוטומציה ברמה גבוהה, למעשה כיום יש לשאוף לכך רוב התהליכים שקורים אחרי הפיתוח הם אוטומטיים עד כמה שאפשר, החל מקומפילציה, בדיקות יחידה, בדיקות מודול ומערכת, וכולל יצירת חבילת התקנה + התקנה מלאה על שרתים יעודיים ובדיקות קצה לקצה.
כן, זה קשה. אבל זה משתלם מהר מאוד, ואני לא מכיר מישהו שאמר שההשקעה באוטומציה לא השתלמה לו.

שורה תחתונה: תנסו ככל האפשר להימנע מהצורך בספרינטים של ייצוב, אבל, אם אין ברירה, אז תשקיעו מאמצים בכדי שתהיו מסוגלים להימנע מהם.

 

* מקור התמונה : http://www.flickr.com/photos/jonasb/364606089/

תכנון פרויקטים בסקראם.

clip_image002אחת התפיסות המוטעות הנפוצות ביותר, היא שפרויקטים שמתבצעים בסקראם לוקים בחסר באספקטים של תכנון, כמובן שההפך הוא הנכון, מניסיוני בפרויקטים אג’ילים מתעסקים באלמנטים של תכנון לא פחות ואף יותר מהשיטות מסורתיות. זה נכון שבפרויקט בסקראם אין שלב בתחילת הפרויקט שמוקדש כולו לתכנון, אנליזה והערכות זמנים “מדויקות” של הפרויקט, אך לעומת זאת, על סמך המידע הקיים בכל רגע נתון, אנו מנסים לקבל תמונה טובה ככל שניתן על מצבו האמיתי של הפרויקט. בפסקאות הבאות אנסה לתת לכם טעימה מתהליך תכנון פרויקט Scrum.

נתחיל במספר נקודות:

  • אם נחזור רגע להערכת משימות בשיטה אג’ילית, יש שבוחרים (ואני גם ממליץ) להשתמש ביחידות מידה יחסיות שנקראות Story points (ראו הרחבה בפוסט בנושא).
  • אחד המאפיינים הבולטים של שיטות ה-agile השונות וביניהן Scrum הוא איטרציות קבועות בזמן שבסופן הצוות מספק תוכנה עובדת (Done), היתרון העיקרי של איטרציות שכאלה, הוא קיומו של “דופק” קבוע לפרויקט, שמאפשר לנו לקבל תמונה לא רעה בכלל על מצב הפרויקט והתקדמותו, אחד המדדים החשובים שניתן לקבל כאשר עובדים באיטרציות הוא כמה תפוקה הצוות (או הצוותים) מסוגל לספק באיטרציה אחת (במקרה של סקראם ספרינט), נהוג לכנות את המדד הזה בשם Velocity.
  • רשימת הדרישות נמצאת בתוך מסמך שאנו מכנים Product backlog, המסמך מאופיין בכך שבכל רגע נתון, הפריטים בו מסודרים לפי הסדר שבו אנו מבקשים לפתח אותם.

טוב, אז מה היה לנו שם ? רשימת דרישות ממוינת לפי הסדר שבה הדברים אמורים להיות מפותחים, לכל פריט ברשימה יש הערכת מאמץ ביחידה כלשהיא, ויש לנו גם כמה יחידות מידה אנו מסוגלים לסיים באיטרציה, מכאן מה שנשאר זה רק היגיון פשוט.

אז מה אנחנו רוצים לתכנן ? התכנון מתבצע ברמות שונות:

  • יומית – בכל יום אנו מבצעים ישיבה ובודקים האם אנו עומדים בהתחייבויות שלנו לספרינט הקרוב.
  • · ספרינט – בתחילתו של כל ספרינט אנו מבצעים ישיבה שבה הצוות מתחייב לסיים מספר פריטים מרשימת הדרישות – Product backlog.
  • · גרסה (Release) – תכנון גרסה תלוי בעיקר בסוג הגרסה, אני אחלק את הנושא לשני סוגים: גרסה עם קבוע זמן, וגרסה עם קבוע תכולה.
    • כאשר הקבוע הוא הזמן, אז פעולת התכנון מנסה להעריך כמה מתוך התכולה ניתן להכניס עד התאריך הנקוב, עושים זאת ע”י בדיקה של כמה איטרציות נכנסות עד תאריך שחרור הגירסא ומתוך מספר האיטרציות ניתן להעריך תוך שימוש בנתון ה-‘velocity כמה מתוך הפריטים ברשימה נספיק לפתח.
    • כאשר הקבוע הוא התכולה, אז פעולת התכנון מנסה להעריך לכמה איטרציות נזדקק ע”מ לסיים את הפריטים שהוקצו לגרסה, זאת ע”י סכימה של הערכות המאמצים של הפריטים שאמורים להיכלל בגרסה, וחלוקת המספר שהתקבל ב-velocity. התוצאה מספקת לנו את מספר האיטרציות שאנו זקוקים להם על מנת לסיים את התכולה.
      בשני המקרים, ככל שהמידע שבידינו מהימן יותר, כך פעולת התכנון תספק הערכות טובות יותר.
  • ניתן ואף נהוג לתכנן ברמות נוספות כגון: רמת המוצר (סה”כ הדרישות לכלל הגרסאות).

תאמינו או לא אבל זהו. היופי בתהליך הזה הוא בפשטות ובהיגיון שבו, וכמו שאני מקווה שראיתם, התכנון הוא חלק חשוב ומשמעותי בניהול פרויקטים אג’ילים ו-Scrum בפרט.

אלמנטים של סקראם… מיון רשימת הדרישות (Product backlog) – חלק שני

לפני שאני ממשיך אני רוצה להזכיר שהפוסט הוא חלק שני וההתחלה שלו נמצאת כאן.

בפוסט הקודם הצגתי את הנושא והחשיבות של מיון הפריטים ב-product backlog והתחלתי בהצגת טכניקות למיון. הוצג המודל של קאנו (kano), ובפוסט זה נדון בעוד 2 מודלים: סינון פריטים וניקוד יחסי.
סינוןדירוג נושאים.
סינון נושאים זהו מודל שמנסה לזהות מתוך הנושאים שיש לנו ברשימה את החשובים ביותר ע”י שימוש במספר קריטריונים, ולנסות לדרג אותם באופן חלקי.

מתחילים בלזהות מספר קריטריונים שיהוו נקודות ההתייחסות שעל פיהן אנו רוצים לדרגלסנן את הפריטים, קריטריונים אלה יכולים להיות דברים כגון:
– כמה כסף יכניס לי הפריט הזה
– שיפור של שביעות רצון של לקוחות קיימים
– עלייה במספר הלקוחות
– חדשנות טכנולוגית
וכדומה. בשלב הבא יש לבחור פריט מסוים שיהווה את נקודת ההשוואה, העיקרון המנחה בבחירת פריט כזה הוא שעלינו לבחור משהו שיש סיכוי לא רע שיכנס לתכולה, חשוב לא לבחור משהו שבוודאות יכנס, כי אז הוא לא יכול להוות נקודת השוואה, מכיוון שברור שרוב הפריטים יהיו נחותים ממנו מבחינה השוואתית.

clip_image002ברגע שבחרנו את הקריטריונים ואת פריט ההשוואה נצייר טבלה שתשמש ככלי עזר לקבלת ההחלטה.

עבור כל פריט מהרשימה, נסמן לכל קריטריון בתא המתאים בטבלה האם הוא טוב יותר (+), טוב פחות (-) או טוב באותה המידה (0). אחרי שסימנו את כל הטבלה נותר רק לסכום עבור כל פריט: כל ‘+’ מעלה בנקודה, כל ‘-‘ מוריד נקודה ו-‘0’ לא משנה ניקוד. למעשה, דירגנו את הפריטים באופן יחסי זה לזה (על סמך פריט הבסיס כמובן).
את השיטה הזאת ניתן לשכלל במספר דרכים שכמובן דורשות מאמץ נוסף כגון:
– להחליט על פריט להשוואה שונה עבור כל אחד מהקריטריונים וכך לקבל תמונה טובה יותר.
– במקום להשתמש ב ‘+’ ו ‘-‘ ניתן להשתמש במספרים 1-5, שלא רק אומרים אם פריט מסוים עונה טוב יותר או פחות על קריטריון אלא גם לציין עד כמה באופן יחסי.
– ניתן להוסיף פקטור לכל אחד מהקריטריונים בכדי לבטא את החשיבות שלו למשל לקריטריון 1 ניתן פקטור של 0.5 ולקריטריון 2 ניתן פקטור של 0.1 ורצוי שסה”כ הפקטורים יהיה 1 (על בסיס של 100%).
– וניתן כמובן לשכלל את המודל בכל צורה שעולה על דעתכם.

חשוב לי להדגיש כמו מקודם, שלמרות שהמודל פשטני מאוד, לא מומלץ להתייחס לתוצאות בפשטנות ונחרצות, אני תמיד ממליץ להתבונן שוב בתוצאות ולראות האם הם באמת תואמות את ההיגיון שלנו, שהרי יכולנו לעשות טעויות כגון לבחור את הקריטריונים הלא נכונים או אולי אפילו את פריט הבסיס הלא נכון, ולכן כמו קודם, התוצאות שהתקבלו אמורות לספק לי ראייה רחבה יותר על הדברים, אבל לא כדאי להתייחס לתוצאות המודל כפשוטן. ואותו דבר גם רלוונטי לגבי המודל הבא.

ניקוד יחסי.
הרעיון הכללי בניקוד יחסי הוא הכללה מספר פרמטרים שעד כה לא לקחנו בחשבון במודלים הקודמים, הפרמטרים הללו הם: עלות ותועלת. אם עד כה הצגתי שיטות שמנסות לדרג את הפריטים ע”פ האיכות הפונקציונאלית שלהם, אציג כעת שיטה שנותנת משקל לעלות והתועלת שכל אחד מהפריטים מביא איתו. לדעתי לא ניתן לומר בצורה חד משמעית אם השילוב של הפרמטרים האלה הוא טוב או רע, וכנראה שזה תלוי בסוג הפרויקט, ובהעדפה אישית, יש שיגידו שהאיכות הפונקציונאלית כבר כוללת בתוכה את התועלת, והתחשבות בעלות היא חשובה, אבל פחות. כפי שציינתי זה גם מאוד תלוי על איך מגדירים את המושג ROIומהן מטרות הפרויקט.
במודל הזה, עבור כל פריט אנחנו ננסה לענות על מספר שאלות, תוך שימוש במספרים 1-9 כתשובות אפשריות. השאלות עליהן אנו מתבקשים לענות הן, אני גם אתן דוגמאות בכדי להמחיש:
– מה היא תועלת יחסית שנקבל אם הפריט ייכלל בתכולה ?
– מה הוא נזק יחסי שיגרם אם הפריט לא ייכלל ?
– מה היא העלות ?- הערכת מאמץ (לא משנה באיזה יחידות)
דוגמאות להמחשה :
– תמיכה ל-iPhone – מצד אחד יש תועלת משמעותית כי זה יכול לחשוף את האפליקציה שלנו לשוק חדש, מצד שני, אם לא נכלול את זה, יגרם נזק אבל הוא לא משמעותי. הערכתנו לפיתוח היק 20 נקודות (Story points).
– תמיכה בחוק הספאם לרשימות תפוצה – אם לא נוסיף תמיכה אז הנזק יהיה משמעותי ונאבד חלק ניכר מהלקוחות, למרות שהוספה שלו לא נותנת לנו שום תועלת ממשית. הערכתנו לפיתוח היא 8 נקודות (Story points).

אחרי שסיימנו למלא את הנתונים, מבצעים את החישובים הבאים :
– ערך = (ייכלל) + (לא ייכלל)
– ערך יחסי = 100 * (ערך סכום (ערך))
– עלות יחסית = עלות סכום (עלות)
– דירוג = 100 * (ערך יחסי עלות יחסית).

התבוננות על שדה הדירוג מדרגת את הפריטים לפי עדיפות מהגבוה לנמוך.

סיכום: לאחר שהצגתי מספר טכניקות לסינון ודירוג של רשימת דרישות, אני מרשה לעצמי לעבור לרגע מהתיאוריה לפרקטיקה, השיטות שהצגתי הן טובות ומועילות כל אחת בפני עצמה, אבל הכוח האמיתי שלהן הוא שילוב, שימוש בכלי המתאים למשימה המתאימה.
לדוגמא: אם נתחיל עם קאנו ונמצא את כל פריטי ה-M (פריטי החובה) כמעט שאין משמעות להשוות אותם ל-L או E, אז אולי למשל אפשר להשתמש במודל קאנו, להבין מהם פריטי החובה, ולבצע ניקוד יחסי רק לפריטים המרגשים והליניאריים, וזו רק דוגמא אחת לשילוב אפשרי. וכמובן שאתם מוזמנים גם להמציא מודלים משלכם.

כמו שאומרים… עד כאן דברינו להיום בנושא של מיון וסינון תכולה, ניפגש בפוסט הבא. :)

אלמנטים של סקראם… מיון רשימת הדרישות (Product backlog) – חלק ראשון

אחד הגורמים שמשפיעים על הצלחתם של פרויקטים בכלל, ופרויקט תוכנה בפרט הוא ההחזר על ההשקעה (ROI – Return on investment), סקראם (Scrum) מתייחס בכובד ראש לעניין זה ולכן טוען שעל רשימת הדרישות להיות מסודרת בצורה כזו, שבראש הרשימה נמצאים האלמנטים בעלי הערך הגדול ביותר. כמובן שיש יוצאי דופן כגון פריטים שמהווים בסיס לפיתוחם של אחרים, אבל באופן כללי אנו שואפים למזער תלויות. בהינתן שהפריטים ברשימה מסודרים “נכון”, ואנו מפתחים את התוכנה לפי הסדר של הפריטים ב-backlog, אנו למעשה מגדילים משמעותית את הסיכוי להצלחתו של הפרויקט מבחינת ה-ROI.

בפוסט הזה (והבא שהוא המשך של זה) אני הולך לדבר על איך מסדרים את הרשימה, ולהכיר לכם מספר טכניקות מקובלות.

clip_image002לפני שנדון ב”איך” ממיינים, הייתי רוצה להשחיל משפט על “עד כמה” ממיינים: כעיקרון כללי, אחרי שיש לנו backlog ראשוני וממוין שמורכב מפריטים גדולים יחסית, לדעתי לא כדאי להשקיע הרבה זמן בלמיין פריטים שברור שאינם חשובים בשלב זה, ויש להתמקד בכל זמן בלמיין את הפריטים הרלוונטיים ביותר, אם תרצו, כדאי להשקיע יותר בפריטים שאמורים להתבצע בספרינטים הקרובים, ההחלטה על מה רלוונטי יותר או פחות יכולה להתקבל תוך דיון קצר בהם, או אפילו שימוש בהגיון בריא, וברור שלעיתים יש להשקיע קצת יותר בשביל לסווג את הפריטים. הסיבה שאני מזכיר את הנקודה הזו היא שהרשימה היא מאוד דינאמית ומשתנה לעיתים קרובות, ולכן אם נשקיע יותר מידי זמן בפריטים שאינם בחלק העליון של הרשימה, נמצא את עצמנו משקיעים זמן בפריטים שיהפכו ללא רלוונטיים בעתיד.

אציג כעת מספר טכניקות מקובלות למיון פריטים ברשימת הדרישות, אציג אותן ברמה הבסיסית בלבד וכל מי שיבחר להשתמש באחת מהן יאלץ ללמוד אותה יותר לעומק, בכל מקרה אני רוצה לציין שהטכניקות אינן “תורה מסיני”, המודלים שאציג אמורים לשמש ככלי מסייע שמספק יותר מידע לגבי הפריטים ברשימה, בכל אחד מהם יש מקום רב להפעלת שיקול דעת, והוא אינו מודל אוטומטי שמנטרל מחשבה והגיון בריא (אם הוא היה כזה הוא לא היה מתאים ל-Agile):

אנליזה לפי המודל של קאנו (Kano)
קאנו היה חוקר יפני שעסק בשביעות רצון של לקוחות לפי התכונות של המוצרים, התכונות באופן עקרוני מחולקות למספר קטגוריות כלליות:

clip_image004מרגש –Exciter – אלה הם מאפיינים של מוצר שהלקוח אפילו לא ידע שהוא רוצה עד שהוא ראה אותם, דוגמא למאפיין כזה הוא למשל שלט שפותח את דלתות המכונית, וכן, בד”כ מאפיינים מסוג זה לא נשארים כאלה לאורך זמן.
חובה–
Mandatory– מאפיינים שבלעדיהם אין זכות קיום למוצר, דוגמא למאפיין כזה היא למשל האפשרות לשמור קבצים במעבד תמלילים.
לינארי – Linear – ניתן לאפיין את הסוג הזה בעזרת המשפט “כל המרבה, הרי זה משובח”, ככל שיש יותר כאלה, כך שביעות הרצון של הלקוח עולה. דוגמא למאפיין כזה היא למשל כמות הזיכרונות במכשיר סלולארי.
מפוקפק – Questionable – כזה שלא מספיק ברור לגביו מה הסיווג.
הפוך – Reverse – כזה שברור שהלקוח לא רוצה.
משהו – Indifferent – משהו שלא משנה ולא במעט את שביעות הרצון של הלקוח.

בשביל להחליט איך לסווג פריט מסוים ברשימה יש לפנות אל הלקוח (או נציגו), או לבצע סקר קטן ולשאול שתי שאלות:
– איך תרגיש אם הפריט ייכלל בתכולה של התוכנה?
– איך תרגיש אם הפריט לא ייכלל בתכולה של התוכנה?

לתשובות לשאלות, קאנו מציע פורמט טקסטואלי לתשובות, וטבלה שעבור כל זוג תשובות, מספקת סיווג (האות בטבלה מסומנת באדום בהגדרת הסיווג שמעל):
– מאוד מוצא חן בעיני.
Kano table– אני מצפה לכך.
– אני ניטרלי.
– לא מאוד מפריע לי.
– מפריע לי.
אז מה עושים אחרי שסיווגנו ? אין המלצה חד משמעית, ברור שכל מה שסווג כ-M חייב להיות במוצר, גם ברור שיש צורך בלפחות חלק מה-L, וכדאי מאוד שגם תשאירו מקום ל-E. בשלב הזה לצערי תאלצו להפעיל את הראש קצת מעבר למודל, כאן נכנסים שיקולים נוספים כגון יעדי הפרויקט, מצב השוק וכדומה.
המודל של קאנו מספק לכם יותר מידע לגבי הפריטים, ואולי גם חלוקה גסה, אבל הוא לא מספק פתרון מלא ומשאיר מקום לשיקול דעת ומחשבה, וטוב שכך.

עוד מודלים בפוסט הבא.

פוקר תכנון – Planning poker

כפי שציינתי בפוסט הקודם, כשמעריכים משימות בפרויקטים אג’ילים, מבצעים את ההערכה ע”י כל הצוות שיבצע את המשימה. מכיוון שהערכת משימה בצורה צוותית אינה דבר טריוויאלי, והיא רצופה בבעיות, פותחה שיטה שמנסה להתגבר על חלק מהבעיות הללו ובנוסף לכך היא מהנה.

לשיטה הזאת קוראים “פוקר תכנון” או בלעז “planning poker”.

אתחיל בתיאור השיטה ואח”כ אסביר את היתרונות שלה.

  • בתחילה מחולקת לכל אחד מהמשתתפים חבילת קלפים שכוללת את כל הערכים האפשריים, אישית אני אוהב להשתמש בסדרת פיבונאצ’י – 0,1,2,3,5,8,13,21 ובנוסף קלף שמייצג משימה גדולה מידיי להערכה שבד”כ כתוב עליו Big.
  • בשלב הבא מישהו (בסקראם זה ה-product owner) מסביר את המשימה לנוכחים ונותן אפשרות לשאול שאלות הבהרה, או להעלות נקודות בעייתיות, לעיתים אף מגיעים למסקנה שלא ניתן כרגע להעריך את המשימה, אולי המשימה גדולה מידיי להערכה או שהמשימה כלל לא רלוונטית. יש להבהיר שבשלב זה לא קוראים מסמכים טכניים או נכנסים לעומקם של דברים, אנו שואפים להבנה של המשימה ברמה רחבה ולא לרדת לפרטים.
  • אחרי שהמשימה ברורה לכולם, כל משתתף בוחר קלף שמייצג את גודלה היחסי של המשימה מתוך החבילה שבידו, לא מראה לאחרים, ומניח את הקלף על השולחן כשפניו כלפי מטה.
  • אחרי שכולם בחרו את קלף, כולם ביחד הופכים את הקלפים.
  • אם ישנה הסכמה על הערכת המשימה, נהדר, המשימה הוערכה. אם לא, שהוא המקרה היותר שכיח, מתחילים דיון קצר סביב העניין, בד”כ הדיון מתחיל בצורה כזו שמי שהעריך הכי גבוה ומי שהעריך הכי נמוך מנמקים את הבחירה שלהם, ואחרים מגיבים. אחרי שהסתיים הדיון מבצעים שוב את שלב הבחירה של הקלף.
  • בד”כ זה לא לוקח יותר משנייםשלושה סיבובים להגיע להסכמה, יש לציין שהסכמה אינה אומרת שכולם בחרו את אותו הקלף, משמעותה של ההסכמה היא שההערכות מתכנסות ויש קונצנזוס לגבי גודל המשימה, לדוגמא: אם כולם פרט לאחד בחרו את אותו הקלף ואין לאותו אדם משהו חדש לתרום לדיון, זוהי הסכמה.
  • בצורה הזאת מקובל להעריך מספר פריטים ברצף עד שסיימנו את כל המשימות או שתם הזמן שנקבע מראש.
  • Planning poker
    זוהי השיטה, או, זהו המשחק.

אז למה לנו לבצע את הערכת המשימות בצורה כזו ? ישנם מספר יתרונות

  • מעריכים בנקודות ולא בזמן – כתבתי על כך בפוסט הקודם
  • מי שמבצע את המשימה הוא גם זה שמעריך אותה – זה כמעט ברור מאליו שאם מי שמבצע את המשימה הוא גם מי שמעריך אותה, יש סיכוי טוב יותר שהערכה תהיה יותר קרובה למציאות. ישנם גם מחקרים שתומכים באמרה זו.
  • נותן דגש על הערכה יחסית – אמנם לא הסברתי נקודה זו בעבר, אך בהיעדר כלי מדידה, בני אדם באופן אינהרנטי, טובים יותר בהערכת יחס בין דברים מאשר הערכה אבסולוטית, בטח ובטח בדברים מורכבים. אם תרצו דוגמא פשטנית תנסו להעריך בסנטימטרים (ללא סרגל) את המרחק בניכם לבין חפץ או אדם בחדר, ואח”כ תנסו להעריך איפה האמצע, בד”כ את האמצע ניתן להעריך יותר בקלות ובדיוק רב יותר.
  • הערכות הן בסדר גודל אחד – שוב נובע מיכולות אנושיות, קשה לנו מאוד להעריך יחס (ובטח גודל) של דברים מסדרי גודל שונים, תנסו פעם להעריך מהו היחס בין הגודל של נמלה לכלב. קשה. לעומת זאת היחס בין תפוח לאשכולית הוא משהו שיותר קל לנו להעריך, ולכן אנו מעריכים משימות בסדר גודל אחד, ואם המשימה היא גדולה אז מחלקים אותה.
  • מפחית משמעותית את תופעת העיגון – עיגון היא תופעה בפסיכולוגיה שלה הרבה אספקטים (תחפשו בויקי – anchoring), ויש לה הרבה אספקטים, הוספתי לינק לסקר בנושא עיגון ספציפי להערכות משימות פיתוח. בגדול, העובדה שאף אחד לא אומר דעתו מראש וכל אחד צריך לחשוב בעצמו על גודל המשימה (קלפים הפוכים) מפחית משמעותית את התופעה.
  • מידול של חשיבה – התהליך (המשחק) כפי שהוא בנוי, למעשה מאלץ את המשתתפים לחשוב, כאשר כל אחד בוחר קלף, הוא לוקח בחשבון שיכול להיות שהוא יהיה אחד מאלה שיתבקשו להסביר הבחירה, ולכן הוא צריך “לעמוד מאחורי” הבחירה שלו ולהיות מסוגל לנמק אותה, דבר זה מאלץ אותו לחשוב לפני שהוא בוחר קלף ולא לבחור באופן שרירותי.
  • יתרון אחרון להיום (יש עוד לא מעט) הוא שזה מהיר וכיף! לטעמי יתרון משמעותי מאוד.
  • זהו משחק ה”פוקר תכנון” שמשמש צוותים רבים בפרויקטים אג’ילים להעריך את המשימות שלהם. אני ממליץ לכם בחום לנסות להשתמש בכלי זה, גם אם אתם לא אג’ילים.
    בהצלחה.

נצחון בנקודות

קודם כל וידוי – הפוסט הזה נכתב בהשראת המצגת שהכנתי לפורום SD, שבו אני מרצה השבוע (26/11/2008).

אם אתם זוכרים אז בתחילת הדרך כתבתי פוסט בשני חלקים (חלק 1, חלק 2) שדן בשאלה “למה אנחנו לא עומדים בזמנים ?”, אחת מהסיבות שציינתי בפוסטים אלה היא העובדה שיחידת המידה שבה אנו משתמשים איננה נכונה, יחידת המידה הזו היא זמן.

clip_image002ישנן מספר תפיסות להערכת מאמצים בפרויקטים אג’ילים, אך הנפוצה ביותר (אמרה לא מבוססת) היא הערכת משימות בנקודות. נקודות של מה תשאלו, נקודות. פשוט נקודות.

השם המקובל לנקודות אלה נקרא story point והוא נגזר מהמונח user stories שהיא שיטה לתאר דרישות שבאופן פורמאלי משתמשים בה במתודולוגיה Extreme programming.

הנקודות הן נטולות יחידות מידה והערך שלהן מתאר את הגודל היחסי של המשימה, גודל המשימה הוא מדד שמתאר את הדברים הבאים:

  • קושי המשימה – משימה מורכת כגון שיפור ביצועים היא משימה קשה, לעומת זאת משימה כגון שינוי צבע הרקע בחלון היא משימה קלה.
  • מידת אי הוודאות של המשימה– עד כמה אנחנו מבינים את המשימה בזמן שאנו מעריכים אותה ? כדוגמת הכנסת טכנולוגיה חדשה למערכת.
  • כמה יש מהמשימה – גם משימות פשוטות יכולות להיות גדולות עקב ההיקף שלהן, כגון שינוי פשוט של כל אחת מהשאילתות במערכת.

אבל מה ? מישהו יכול להסביר לי מה ההבדל בין משימה שגודלה 18 למשימה שגודלה 19 ? לי ברור (וניתן כמובן לחלוק על כך) שאין לנו יכולת, לכן אנו מניחים שככל שמשימה היא גדולה יותר, כך אי הוודאות בה גדול יותר. הגיוני. הפתרון המקובל הוא לא להשתמש בכל המספרים האפשריים, ולכן נהוג להשתמש בסדרות כגון חזקות של 2 או סדרת פיבונאצ’י (0,1,2,3,5,8,13,21).
דבר נוסף שיש לשים לב אליו, שקשה לנו מאוד להעריך דברים בסדרי גודל שונים, מה הגודל היחסי של זבוב לפיל ? או מה הגודל היחסי בין שינוי טקסט בכפתור לבין הוספת תמיכה באורקל ? קשה.
מה עושים ? מעריכים משימות בסדר גודל אחר, כלומר, אם אנו רואים שמשימה היא בסדר גודל גדול מידי מפרקים אותה לחלקים. איך? בפוסט אחר.
מקובל באג’יל שמשימה היא למעשה אוסף הפעולות שדרושות בכדי לפתח את הפיצ’ר, שזה כולל תיעוד, בדיקות,פיתוח וכו’, מכאן יוצא שבשביל להעריך את המשימה יש צורך בכל האנשים הקשורים לעמידה במשימה. אני קורא לאוסף האנשים הזה צוות.

אז איך הופכים את הנקודות האלו לזמן ? פשוט. עובדים.
כאשר מתחילים איטרציה הצוות לוקח על עצמו משימות שהוא חושב שהוא יכול לעמוד בהן, כאשר אין נתונים מוקדמים, נהוג להשתמש בשיטה שנכנה אותה כאן “תחושת בטן”, אז הצוות לקח על עצמו משימות ולכל משימה יש ערך בנקודות, בתום האיטרציה נבדוק כמה “נקודות” הצוות הצליח לסיים, ונוכל באופן פשוט לחשב כמה נקודות הצוות מצליח לבצע בכל איטרציה או אם תרצו, כמה נקודות מספיק הצוות בשבועיים (בהנחה שאורך האיטרציה הוא שבועיים). נהוג כמובן להשתמש בנתונים היסטוריים ע”מ להגדיל את מידת הדיוק. בסקראם הנתון הזה נקרא מהירות – velocity.
בשיטה זו, מהר מאוד ניתן להבין כמה זמן שווה נקודה ולגזור מכך את מידת ההתקדמות שלנו בפרויקט. אז הנה, אנחנו יודעים להעריך זמנים באופן ריאלי ומבוסס על ידע נרכש (שיטה אמפירית).

השיטה הזו מוכיחה את עצמה פעם אחרי פעם, ולדעתי היא עדיפה בהרבה על השיטות המסורתיות, וכאשר אכתוב על תכנון בפרויקטים אג’ילים תוכלו לראות יתרונות נוספים של שיטה זו.

ע”מ להעריך את המשימה בפועל אנחנו משתמשים בטכניקה שנקראת planning poker שעליה ארחיב בפוסט אחר, אולי אפילו הבא.

* המידע הזה ועוד הרבה מידע נוסף בנושא תכנון והערכות אג’ילים נמצא בספר הזה, והוא מומלץ בחום.